גזענות מתגוננת
אמיר מח'ול
מתרבים האתותים כי מדינת ישראל על מערכותיה דוחפת בכיוון של כפיית עימות אלים על האוכלוסיה הערבית. שמות ערים רוצים לשנות ולעברת, בתים רוצים להרוס, נכסי הפליטים הפלסטינים רוצים להפריט ולייהד, חוקי "נאמנות" מוצעים בסיטונאות, חוק האזרחות, חוק הנכבה, וחוק הנאמנות. מדינה שלמה דוהרת לעימות.
נשאלת השאלה, מדוע מדינת ישראל באמצעות ממשלת ישראל מחוקקת חוקים גזענים במהותם? השאלה היותר מעניינת היא מדוע מחוקקים אותם חוקים כאשר קיימים בידי המדינה מספיק כלים על מנת לבצע אותה מדיניות שבמהות החקיקה הגזענית העכשווית. מדינת ישראל נהנית מחוקים ותקנות לשעת חירום אשר ירשה מן המנדט הבריטי, על סמך ארגון עדאלה לזכויות אדם ישנם יותר מעשרים חוקים מפלים החל מחוקי ההגירה והאזרחות דרך חוקי המקרקעין והתכנון וכלה בחוקי הנאמנות. אז למה לה למדינה לעוד חוקים, שאפילו מבחינת הגדרת הביטחון הלאומי הם מיותרים.
לא לדמוקרטיה מתגוננת אנו עדים אם כי לגזענות מתגוננת. זהו סימן מעודד, כי האוכלוסייה הערבית מספיק חזקה ומאורגנת בהגנה על זכויותיה וחפש הביטוי שלה, בעוד יותר דיכוי וגזענות רק יוסיפו לחוזק הפנימי של אוכלוסיה זו.
הגזענות הסמויה הופכת להיות גלויה ומוצהרת. אין הדבר משנה במהות המדינה, אבל בתור מדינת חוק עם ריכוזיות גבוהה, המדינה מעבירה מסר לכל גזען כי החוק לא יעצור בעדו לבטא את "מאווייו הלאומיים" וכך היו אירועי עכו בשנה שעברה לניצנים של העתיד לבוא.
האוכלוסייה הערבית מאשימה את מדינת ישראל על מנגנוניה הפוליטי, הביטחוני, המשפטי והאזרחי בדחיפה מכוונת לפינה וכפיית עימות שאולי אז יהיה שימוש קולקטיבי לחוקים החדשים. חוקים שבמהותם הינם חוקים של עימות מאחר ואין הם ברי ביצוע ללא אלימות של המדינה.
האוכלוסייה הערבית מאשימה גם כי מדינת ישראל מהלכת על חבל מסוכן ביותר ודוהרת בכיוונו של ראש השב"כ אשר סימן עוד ב2007 את האוכלוסייה הערבית כסיכון אסטרטגי. וכמובן לסיכון אסטרטגי יהיה נסיון של סיכול ממוקד מאותו בית מדרש.
בהסתכלות מפן אחר, אנו עדים למדינה מאבדת שיווי משקל וחסרת אופק. מדינה שקובעי המדיניות שלה מפגרים אחרי ההתפתחות ההיסטורית. אין עוד מקום בעולם שחוקים נחקקים במענה לאינסטינקט גזעני של שר זה או אחר שרוצה לעברת שם של עיר ערבית פלסטינית או לקבוע לערבי למי להיות נאמן, במקרה זה אין האוכלוסייה הערבית עוברת משבר אם כי המדינה שלא חוסכת כל הזדמנות מבלי לנסות לפגוע במעמדה של האוכלוסייה הערבית וכלל העם הפלסטיני.
מדינת ישראל מנסה להתמודד עם ההתפתחות הטבעית של התודעה הערבית פלסטינית אשר התפתחה בתנאים שנכפו על העם הפלסטיני מלפני ששים שנים ויותר. רוצה דרך השב"כ וחקירותיו עם מאות בני נוער בשנה זו לנסות ולכפות נאמנות וליצור משת"פים או להפעיל מנגנון של טרור והפחדה מפני נטילת חלק בחיים הציבוריים. המדינה רוצה מהנער הערבי לשכוח את המולדת, לשכוח את עמו ולוותר על הכבוד הלאומי והאנושי שלו לטובת נאמנות חובה למדינת היהודים. לכו ותמצאו ערבי כזה!!
מדינת ישראל אכן יכולה לכפות עימות על האוכלוסייה הערבית, אבל לא תשלוט בתוצאותיו לא לטווח קצר והיותר חשוב לא לטווח ארוך. ובאם מדינת ישראל רוצה להטיל ווטו על הלגיטימיות של קיומה במולדתה של האוכלוסייה הערבית, אזי משוואת הלגיטימיות אין היא לטובת ישראל ואין האוכלוסייה הערבית היא הצד החלש.
** הכותב הוא יו"ר הוועד הציבורי להגנה על החירויות במסגרת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית, ומנכ"ל איחוד עמותות ערביות (אתיג'אה)
17/7/2009
אמיר מח'ול
מתרבים האתותים כי מדינת ישראל על מערכותיה דוחפת בכיוון של כפיית עימות אלים על האוכלוסיה הערבית. שמות ערים רוצים לשנות ולעברת, בתים רוצים להרוס, נכסי הפליטים הפלסטינים רוצים להפריט ולייהד, חוקי "נאמנות" מוצעים בסיטונאות, חוק האזרחות, חוק הנכבה, וחוק הנאמנות. מדינה שלמה דוהרת לעימות.
נשאלת השאלה, מדוע מדינת ישראל באמצעות ממשלת ישראל מחוקקת חוקים גזענים במהותם? השאלה היותר מעניינת היא מדוע מחוקקים אותם חוקים כאשר קיימים בידי המדינה מספיק כלים על מנת לבצע אותה מדיניות שבמהות החקיקה הגזענית העכשווית. מדינת ישראל נהנית מחוקים ותקנות לשעת חירום אשר ירשה מן המנדט הבריטי, על סמך ארגון עדאלה לזכויות אדם ישנם יותר מעשרים חוקים מפלים החל מחוקי ההגירה והאזרחות דרך חוקי המקרקעין והתכנון וכלה בחוקי הנאמנות. אז למה לה למדינה לעוד חוקים, שאפילו מבחינת הגדרת הביטחון הלאומי הם מיותרים.
לא לדמוקרטיה מתגוננת אנו עדים אם כי לגזענות מתגוננת. זהו סימן מעודד, כי האוכלוסייה הערבית מספיק חזקה ומאורגנת בהגנה על זכויותיה וחפש הביטוי שלה, בעוד יותר דיכוי וגזענות רק יוסיפו לחוזק הפנימי של אוכלוסיה זו.
הגזענות הסמויה הופכת להיות גלויה ומוצהרת. אין הדבר משנה במהות המדינה, אבל בתור מדינת חוק עם ריכוזיות גבוהה, המדינה מעבירה מסר לכל גזען כי החוק לא יעצור בעדו לבטא את "מאווייו הלאומיים" וכך היו אירועי עכו בשנה שעברה לניצנים של העתיד לבוא.
האוכלוסייה הערבית מאשימה את מדינת ישראל על מנגנוניה הפוליטי, הביטחוני, המשפטי והאזרחי בדחיפה מכוונת לפינה וכפיית עימות שאולי אז יהיה שימוש קולקטיבי לחוקים החדשים. חוקים שבמהותם הינם חוקים של עימות מאחר ואין הם ברי ביצוע ללא אלימות של המדינה.
האוכלוסייה הערבית מאשימה גם כי מדינת ישראל מהלכת על חבל מסוכן ביותר ודוהרת בכיוונו של ראש השב"כ אשר סימן עוד ב2007 את האוכלוסייה הערבית כסיכון אסטרטגי. וכמובן לסיכון אסטרטגי יהיה נסיון של סיכול ממוקד מאותו בית מדרש.
בהסתכלות מפן אחר, אנו עדים למדינה מאבדת שיווי משקל וחסרת אופק. מדינה שקובעי המדיניות שלה מפגרים אחרי ההתפתחות ההיסטורית. אין עוד מקום בעולם שחוקים נחקקים במענה לאינסטינקט גזעני של שר זה או אחר שרוצה לעברת שם של עיר ערבית פלסטינית או לקבוע לערבי למי להיות נאמן, במקרה זה אין האוכלוסייה הערבית עוברת משבר אם כי המדינה שלא חוסכת כל הזדמנות מבלי לנסות לפגוע במעמדה של האוכלוסייה הערבית וכלל העם הפלסטיני.
מדינת ישראל מנסה להתמודד עם ההתפתחות הטבעית של התודעה הערבית פלסטינית אשר התפתחה בתנאים שנכפו על העם הפלסטיני מלפני ששים שנים ויותר. רוצה דרך השב"כ וחקירותיו עם מאות בני נוער בשנה זו לנסות ולכפות נאמנות וליצור משת"פים או להפעיל מנגנון של טרור והפחדה מפני נטילת חלק בחיים הציבוריים. המדינה רוצה מהנער הערבי לשכוח את המולדת, לשכוח את עמו ולוותר על הכבוד הלאומי והאנושי שלו לטובת נאמנות חובה למדינת היהודים. לכו ותמצאו ערבי כזה!!
מדינת ישראל אכן יכולה לכפות עימות על האוכלוסייה הערבית, אבל לא תשלוט בתוצאותיו לא לטווח קצר והיותר חשוב לא לטווח ארוך. ובאם מדינת ישראל רוצה להטיל ווטו על הלגיטימיות של קיומה במולדתה של האוכלוסייה הערבית, אזי משוואת הלגיטימיות אין היא לטובת ישראל ואין האוכלוסייה הערבית היא הצד החלש.
** הכותב הוא יו"ר הוועד הציבורי להגנה על החירויות במסגרת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית, ומנכ"ל איחוד עמותות ערביות (אתיג'אה)
17/7/2009
No comments:
Post a Comment