כבר תשע שנים שאנשי הסניגוריה הציבורית מפרסמים ממצאים קשים על תנאי הכליאה בישראל והפגיעה המתמשכת בזכויות האדם של האסירים – בלי כל שינוי משמעותי. ניתן היה לצפות שהמחאה החברתית תירתם גם היא למאבק בנושא
רמת הצפיפות במתקני הכליאה בישראל רחוקה מן הסטנדרט המקובל במדינות מתקדמות, ומובילה לירידה עקבית בגודלו של מרחב המחייה לאסיר; ישנם ליקויים חמורים הנוגעים לנגישותם של אסירים לערכאות משפטיות, כמו הליך עתירות האסירים המתקיים בפני בית המשפט המחוזי או שחרור מוקדם ממאסר המתקיים בפני ועדות השחרורים; מסקנות קשות אלה ואחרות עולות מן הדו"ח האחרון, התשיעי במספר, שפרסמו משרד המשפטים והסנגוריה הציבורית באוגוסט האחרון, בשם: "תנאי המעצר והמאסר ושמירת זכויות העצורים והאסירים במתקני הכליאה של שירותי בתי הסוהר ומשטרת ישראל ושל בתי המשפט, בשנים 2009-2010, ותחילת שנת 2011".
הדו"ח מרכז ומסכם את הממצאים העיקריים העולים מדו"חות הביקורת שערכו אנשי הסנגוריה הציבורית בנידון, ושנרשמו בעקבות ביקורים שלהם ב-26 מתקני כליאה שבאחריות בתי הסוהר, 10 מתקני מעצר שבאחריות משטרת ישראל, ו-13 מתקני מעצר בבתי המשפט המיועדים להחזקתם של עצורים ואסירים המובאים לבית המשפט לצורך קיום דיונים בעניינם.1 במסגרת הביקורים הללו, נבדקה מידת התאמתם של מתקני המעצר לתנאים שנקבעו כתנאים מינימליים.2 "נציין, כי במהלך עבודתנו המערכתית השוטפת נתקלנו בליקויים קשים בתנאי כליאה גם שלא אגב עריכת ביקור רשמי", כותבים אנשי הסניגוריה, "בחרנו לכלול את המידע הידוע לנו מעבודה שוטפת זו בדו"ח. זאת, נוכח חומרתם של הדברים והרלוונטיות שלהם לליקויים שעלו ממילא במהלך הביקורים הרשמיים".
הכותבים מתריעים על ליקויים חומריים הקיימים בשלושת סוגי מסגרות הכליאה אליהם מתייחס הדו"ח, הנה סיכום הדברים:
1. מתקנים שבאחריות השב"ס
התמונה העולה מבדיקת חלק מבתי הסוהר עגומה: ענישה משמעתית קיצונית; שימוש בכבילה לא-מידתית; צפיפות רבה; תנאים תברואתיים ירודים, לפעמים עד כדי סכנה ממשית לבריאותם של אסירים; תנאי אוורור בלתי-נאותים; אי-הפרדה בין המקלחת לשירותים, כך שאסירים נאלצים להתקלח מעל המקום בו עשו אסירים אחרים את צרכיהם; מחסור בציוד בסיסי לאסירים; ליקויים במתן טיפול רפואי; ליקויים בתהליך הגשת עתירות אסירים ובהליכי ועדות שחרורים ועוד.
על התנאים הפיסיים נכתב: "עזובה פיסית ותנאי מגורים קשים ביותר, של צפיפות גדולה ומחנק בתאים ושל מבנים שאינם עונים לקני המידה הבסיסיים המתחייבים מן הדין ומקביעות בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון (…) כדי לתת לאסירים תנאי מחייה סבירים, יש לדאוג כי לכל אסיר יהיה גם מרחב מחייה מינימאלי המאפשר שמירה על כבודו כאדם. למרבה הצער, בחלק ניכר ממתקני שב"ס בהם ביקרנו הצפיפות הקשה בתאים אינה עולה בקנה מידה אחד עם שמירה על כבוד האדם של האסיר או העציר".
ליקוי מדאיג נוסף קשור לפן הטיפולי-סוציאלי, והוא מתבטא בין היתר ב"מחסור בעובדים סוציאליים ביחס לכמות האסירים הרבה… בשלילה גורפת של טיפול סוציאלי לאוכלוסיית האסירים הביטחוניים; ובליקויים הנוגעים למסגרות החינוך, התעסוקה והפנאי. יודגש, כי הליקויים בתחומים אלה אינם מתיישבים כלל עם מטרות הכליאה, שאינן רק הרחקה מן החברה כי אם גם הזדמנות לשיקום, למניעת חזרה עתידית על עבירות ולשילוב נורמטיבי בקהילה".
בית הכלא הופך במצב הזה למקום שמשרת את אותה המטרה ממנה מתריעים אנשי הסנגוריה: הרחקה מהחברה והרתעה, בעיקר כאשר הוא לא מאפשר שום מגע עם העולם שעומד מחוץ לכותלי בית הכלא, כמו במקרה של האסירים הפוליטיים.
2. מתקני הכליאה שבאחריות משטרת ישראל
הממצאים דומים, ואף קשים עוד יותר. אמנם, מציין הדו"ח, בחלק מהמתקנים הללו הדבר נובע ממגבלות אובייקטיביות הנוגעות לגודל המתקן ולתקופה שבה נבנה, אולם עם מרבית הליקויים לא ניתן להשלים. לטענת הסנגוריה הציבורית, יש להשקיע משאבים על מנת להביא לתיקון הליקויים בהקדם האפשרי. למשל: "תנאי מעצר קטנים וצפופים; ליקויים חמורים בשירותים ובמקלחות, כך שעצורים נאלצים להתקלח מעל חור הניקוז של השירותים; הפרת זכותם של עצורים להיפגש עם עורך דין בתנאים הולמים וללא דיחוי; הפרת הזכות להליכה יומית באוויר הפתוח, ועוד".
הדו"ח מציין עוד, "בעיות במימוש הזכות לקשר עם בני משפחה, הזכות למפגש עם עורך דין וזכות הגישה החופשית לערכאות, שיפוטיות". חשוב לציין כאן, שבמקרים מסוימים אף התריעו עורכי דין על חשש מהאזנה לא חוקית לשיחות שלהם עם העצורים/אסירים אשר מתנהלות דרך שפופרת ומאחורי זכוכית מפרידה.
3. מתקני הכליאה של בתי המשפט ברחבי הארץ
המצב באלה אינו טוב יותר מאשר בשני סוגי המתקנים הקודמים. בין היתר נמצא, כי "בחלק ממתקני המעצר שוררת צפיפות בלתי נסבלת; רוב-רובם של המתקנים מאופיינים בתנאי תברואה ואוורור ירודים ביותר; קיימים ליקויים רבים במצבם של השירותים; במקומות רבים לא קיימים תנאים לקיומם של מפגשי עורך דין-לקוח באווירה מכובדת ובטוחה, מצב המוביל לפגיעה בזכות ההיוועצות..".
עוד עולה מהדו"ח כי "הניהול השוטף של ליווי העצורים לבתי המשפט על ידי שב"ס, עודו מתאפיין בליקויים רבים המביאים לפגיעה חמורה בזכויותיהם של כלואים, כגון טלטול בדרכים במשך שעות רבות, והארכת משך שהייתם במתקני המעצר שבביהמ"ש מעבר לנדרש להליך המשפטי בעניינם, כל זאת בתנאי מעצר קטנים וצפופים שאינם מיועדים אלא להחזקת עצורים מעטים ולשעות בודדות. לכן יש להוסיף, כן הן סדרי הליווי אל מתקני המעצר והן סדרי הליווי אל אולמות הדיון שבתוך המתקנים עצמם, גורמים במקרים לא מעטים להובלת עצורים כשהם אזוקים לעיני הציבור הרחב, תוך פגיעה חמורה בכבודם."
זאת על אף העובדה ש"סעיף 9 א' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996, שעניינו כבילת עצור במקום ציבורי, קובע כי "עצורים לא יהיו כבולים במקום ציבורי, אלא בהתקיימם של חריגים המנויים בסעיף".
הליקויים עליהם מדבר הדו"ח מתייחסים גם להובלת העצורים אל מתקן המעצר ולאולמות הדיון, כמו גם בפיזורם למתקני הכליאה השונים לאחר תום הדיון. על ההפרות בתנאי ההובלה, נכתב שם "השילוב של יציאה כה מוקדמת ממתקני הכליאה השונים, נסיעה ארוכה ואי חלוקת מזון במהלכה, מוביל לכך שעצורים מגיעים לדיונים בבית המשפט, העשויים להיות גורליים עבורם, כשהם מותשים, רעבים ומתוסכלים". כן נכתב על ליקויים באספקת מזון ושתייה לעצורים ועל לכלוך, מחנק וצחנה בתאים בהם מוחזקים בבתי המשפט, על תאים מעצר קטנים וצפופים, ועל ליקויים הנוגעים לתאי השירותים.
יש לציין ש"ממצאי הביקורים… הועלו על הכתב בדו"חות ביקורת פרטניים, שהועברו ליועץ המשפט לממשלה ולמשנהו, לשר לביטחון פנים, לשר המשפטים ולגורמים רלוונטיים נוספים, כגון נשיאים של בתי המשפט בהם נערכו הביקורות, מנהל בתי המשפט, מפכ"ל המשטרה, נציב שירותי בתי הסוהר, היועץ המשפטי לשירות בתי הסוהר, היועץ המשפטי למשרד לביטחון פנים, מבקר המשרד לביטחון פנים ועוד".
אנשי הסנגוריה הציבורית, שקיבלו את המינוי כמבקרים רשמיים בבתי הסוהר ובתי המעצר מאז שנת 1999, רואים ב"שמירה קפדנית על זכויותיהם ועל כבודם של מי שהחברה שוללת, על פי דין, את חירותם, את אחד המבחנים המרכזיים לשמירה על זכויות האדם במדינת ישראל". מתוך כך הם מוסיפים: "אכן המאסר מחייב, מעצם מהותו, שלילית חופש, אך אין בו כדי להצדיק, מעצם מהותו, פגיעה בכבוד האדם. ניתן לקיים מאסר שישמור על כבוד האדם של האסיר. חומות הכלא אינן צריכות להפריד בין האסיר לבין צלם האנוש… בית סוהר אסור לו שייהפך למכלאה, וחדר האסיר אסור לו שייהפך לכלוב… לא נהיה אנושיים אם לא נבטיח רמה אנושית לאסירים שבחברתנו. אין להשיג את מטרותיה של הענישה הפלילית על-ידי פגיעה בכבוד האסיר ובצלמו כאדם".
אך התמונה שמצטיירת מהדו"ח מראה שבתי הסוהר אכן הפכו במובן מסוים, לאותה מכלאה שממנה מזהירים אנשי הסנגוריה, בעיקר לגבי אוכלוסיות וקבוצות מסוימות, כגון האסירים הפוליטיים. התמונה שמצטיירת מהדו"ח מעמידה בספק רב את האפשרות שישראל צלחה באותו מבחן של שמירה על זכויות אדם, ועל זכויות האסיר כבן אדם. לפי הדו"ח נראה ש"למרות הניסיונות להביא לשיפור המצב ובראשם העברת האחריות על מתקני המעצר המרחביים ועל מערך ליווי העצורים מן המשטרה אל שב"ס, המצב במתקני הכליאה בהם ביקרו אנשי הסנגוריה הציבורית בשנים 2009-2010 רחוק עדיין מלהשביע רצון".
הדו"ח אף מדבר על "המצב הקשה והמצער הקיים בחלק מן המתקנים" ומציין ש"אין מדובר בבעיות או בכשלים נקודתיים ומקומיים. מדובר בבעיה כלל-ארצית, המביאה לפגיעה יומיומית בזכויותיהם הבסיסיות של עצורים ואסירים, ולפגיעה בכבודם כבני אדם". כלומר, הפרת זכויות האדם במתקני הכליאה בישראל, היא פרי מדיניות כלל ארצית ושיטה שמבטיחה את קיומה בכל בתי הסוהר ואת המשך קיומה – למרות ההתרעה לשנה התשיעית ברציפות על חומרתה. ישראל, בכל הקשור לזכויות אדם ולהבטחת מצב אנושי במתקני הכליאה וביחס לאסירים ולעצורים, נכשלה במודע ובכוונה תחילה. עיון במסקנות ובהמלצות של הדו"ח מביא להטלת ספק רב באפשרות של חוסר ידיעתם של האחראים בדבר המצב החמור הקיים במתקנים אלו, או בכלל את היותם מופתעים מהעובדות שמציג הדו"ח.
כותבי הדו"ח מסכמים "בתקווה שהרשויות הממונות ישכילו לעשות שימוש במידע המובא בדו"ח, על מנת להביא לשיפור כולל ומהיר של הליקויים החמורים המתוארים בו". אולם השארת המצב כמות שהוא בין אנשי הסנגוריה שכותבים ומגישים דו"חות לבין אותם גורמים ישראלים רלוונטיים שמקבלים אותם, משאירה את המצב כמו שישראל רוצה שיהיה: עניין פנימי הנתון לשיקול דעתה; אז מי ידאג לאותם אסירים? כיצד נביא לשינוי המצב והשיטה? ולהפסקת הסבל של האסירים?
ההפרות בזכויות האדם בבתי הכלא אמורות להדאיג לא רק את אנשי הסנגוריה, לא רק את האסירים ומשפחותיהם הסובלים ישירות, אלא את כל מי שמרים את דגל זכויות האדם. דאגה מיוחדת נתונה למצבם של האסירים הפוליטיים שבשב"ס קוראים להם "הביטחוניים". אסיר ביטחוני במתקני כליאה בישראל חיי בתת-תנאים אנושיים ופיסיים, המונעים ממנו לא רק תנאי מחייה בסיסיים הולמים, אלא אף מבודדים אותו טוטאלית מכל מגע עם העולם החיצון חוץ מקרובי משפחה דרגה ראשונה. גם אלה ניתנים בתנאים מאד לא-אנושיים, כמו מניעת מגע אפילו עם קטינים וקשישים, ומתקיימים כאשר קיר זכוכית מפריד ביניהם. אסירים אלו אינם זוכים כמו אסירים פליליים לביקורי קרובי משפחה מדרגה שנייה. הם מנועים מלדבר בטלפון, מנועים מלצאת מכתלי בית הסוהר אפילו למקרים חריגים כמו ביקור הורים קשישים וחולים. ביקור פתוח עם הורה יתכן רק במקרה אם ההורה במצב סופני, והדבר נתון לשיקול דעתו של מנהל בית המעצר.
עולמו החברתי של האסיר הביטחוני מצומצם לאסירים בתא ולכל היותר באגף, ולבני משפחה דרגה ראשונה. הוא מתרכז לכדי פעילות מינימאלית ביותר, מכיוון שנמנעת ממנו כל גישה לפעילות חברתית או חינוכית. מרחב המחייה מתמצה במרחק בין התא, לשירותים, לחצר הפנימית, לחדר המבקרים אליו הוא זוכה להגיע ללא יותר מ-45 דקות, אחת לשבועיים. האסירים הביטחוניים גם לא זוכים לכל שירות סוציאלי, כגון שיחות נפש, קבוצות תמיכה וכו'.
יש לציין שבמקביל לסיום כתיבת הדו"ח, ועוד לפני פרסומו, נקטו בבתי הסוהר ולפי החלטה ממשלתית במספר עונשים קולקטיביים כנגד האסירים הפוליטיים, בהם הפסקת העברת ספרים דרך בני משפחה, הפסקת הלימודים באופן גורף, חיפושים משפילים על גופם של משפחות האסירים בחלק מבתי סוהר, חיפושים פתאומיים בתאי המעצר במהלך שעות השינה הידועים בשם "גירוד" – כי בהם אפילו קירות התא לא נשארים שלמים.
כאן אני מעלה תהייה, בעיקר אל מול המחאה החברתית בישראל והקריאה לשינוי השיטה והמנגנון השליט, בה לוקחים יחידים וארגונים ואיגודים מקצועיים: אני שואלת, גם בתור עובדת סוציאלית ופעילה בתחום זכויות אדם, למה איגוד העובדים הסוציאליים אינו מותח ביקורת על המצב הקיים בתוך בתי הסוהר? למה הוא מקבל על עצמו עובדה לפיה השירות הסוציאלי מקופח בבתי הסוהר, בעיקר לאסירים הביטחוניים? למה שותק איגוד הרופאים אל מול העובדה שהטיפולים הרפואיים הניתנים לאסירים לוקים בחסר רב. ומה עושה לשכת עורכי הדין עם העובדה שתנאי המפגש של עו"ד עם אסיר מופרת בתוך מתקני הכליאה ומקבלת לגיטימציה חוקית?
מדוע ארגוני זכויות הילד שותקים על כך שילדים מעל גיל שמונה, אם הם בניהם של אסירים ביטחוניים, אינם זכאים בהתאם לתקנות השב"ס למגע ישיר עם הוריהם? הרי מדינת ישראל עצמה מגדירה ילד כמי שטרם מלאו לו 18 שנים, אז למה הוא מפסיק להיות ילד אחרי גיל 8 אם הוא בן של אסיר פוליטי? למה ארגוני זכויות אדם שותקים על העובדה שאסיר ביטחוני אינו יכול לחבק את בני משפחתו או לגעת בהם או להתייחד עם אשתו במשך כל תקופת המאסר, שיכולה להיות שנים ואפילו מאסר עולם מתמשך? למה שותקים המוסדות האחראיים על ביקורת החוק, כאשר מדובר בהפרות חמורות בזכויות אסירים ביטחוניים – יותר מכל קבוצות אסירים אחרת?
ייתכן שהדרך לשינוי המצב והפסקת הפרות זכויות האדם אינה במשפט הישראלי ולא בזירה הישראלית, אלא דרך מערכת המשפט וההגנה הבין-לאומית. מהלך כזה מחייב התגייסות אינטנסיבית יותר של ארגוני זכויות אדם ובעלי המצפון, אינטלקטואלים ביקורתיים, פעילים חברתיים ופוליטיים. אותם ארגונים ואיגודים מקצועיים שמוחים כיום על המצב הקיים בישראל, צריכים למחות גם הם על ההפרות הבוטות בתנאי המחייה של האסירים, על התנאים הבלתי אנושיים שהפכו את בתי הכלא למכלאות, ואת התאים לכלובים.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, פעילה וחוקרת בתחום זכויות אדם, ומאז מעצרו של בן זוגה האסיר הפוליטי אמיר מחול מנהלת מאבק ציבורי בעניינו. פירסמה מספר מאמרים על מדיניות ישראל כלפי האסירים הפוליטיים
*המאמר פורסם באתר העוקץ 14.9.11
- – - – - – - – -
1 הרשימה המלאה של בתי הסוהר, מתקני המעצר ובתי המשפט ומועדי הביקורים בהם, צורפו כנספח לדו"ח. הרשימה כוללת בתי כליאה ומעצר בהם מוחזקים אסירים פוליטיים (ביטחוניים): שיטה, גלבוע, הדרים, דמון, מגידו ועוד
2 חוק המעצרים (1996), תקנות המעצרים (1997), הוראות פקודת בתי הסוהר (1971), תקנות בתי הסוהר (2010), הוראות שירות בתי הסוהר ולפקודת נציבות שב"ס
No comments:
Post a Comment